<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף ב:</h2>
האזהרה קמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ו, מעה"ק פי"א ה"א] הוזהרנו מלאכול כלום מבשר העולה, והוא אומ' ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור, ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' ע"ד, מכות י"ז ע"א] נדריך זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך כי כל [אוכל] עולה בין קודם זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים בין לפנים מן הקלעים בין חוץ מן הקלעים שהוא עובר בלא תעשה. וזה הלאו הוא אזהרה לכל מועל. והעובר על אזהרה זו. ר"ל אשר יאכל מבשר עולה או אשר יהנה משאר קדשים שחייבים עליהם מעילה אם היה מזיד חייב מלקות ואם היה שוגג יקריב קרבן מעילה וישיב מה שנהנה בו ויוסיף חומש כפי מה שנתבאר במסכת מעילה. ובתשיעי מסנהדרין [פ"ד ע"א] אמרו הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, והביאו ראיתם על זה מאמרו ומתו בו (ויקרא כ"ב ט') [בו] אמר ולא במעילה, ע"כ. וכונת אזהרה זאת מבוארת שאחר שהעולה כלה כליל לפי המכוון בה הוזהרו הכהנים שלא לאכול דבר ממנה. וכן למעלת הדברים הקדושים הוזהרנו שלא להינות מהם. ומאשר הנהנה בגופו מענין ההקדש הוא עון גדול חייב מלקות במזיד ובשוגג קרבן מעילה. ולמען יזהר מאכילתו גם כן מוסיף חומש על מה שאכל.
<h2>דף י.</h2>
האזהרה קכ"ט [סהמ"צ לר"מ ל"ת קכ"ט, רמב"ם פי"ח מהל' פסולי המוקדשים הלכה י"ג] הוזהר כל טמא מלאכול הקדש. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ב ד'] בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. ולשון ספרי [תו"כ תזריע פ"א ה"ט] מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קדש האכלו בטומאה ענוש כרת. והביאו ראיה מאמרו לא תגע באיש אשר יאכל בזדון כפי העקר שנתבאר במכות [י"ד ע"ב] בפי' אמר ית' בכל קדש לא תגע, והוא אמרם בגמרא מכות טמא שאכל את הקדש בשלמא ענש הכתוב [ויקרא ז' כ'] והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אלא אזהרה מנא לן, אתיא מבכל קדש לא תגע. ושם נאמר בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל, אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש יש בו נטילת נשמה, אף קדש יש בו נטילת נשמה, ואי לנגיעה מאי נטילת נשמה איכא, אלא לאכילה ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימרא דנגיעה כאכילה. ומאלו הכתובים נתבאר לך שטמא שאכל את הקדש חייב כרת וזה אם היה מזיד, ואם היה שוגג יביא קרבן עולה ויורד כמו שזכרנו בע"ב ממצות עשה. ע"כ. כונת אזהרה זו למעלת הקדשים ולכבודם, וכדי שיתעורר האדם בכונתם ובהערתם כשיעשה הכר באכילתן. וכבר ידעת מה שאמר הנביא [יחזקאל כ"ב ח'] קדשי בזית, זכר בזיון הקדשים בכלל העברות הגדולות, וזה למכוון בהם, עם הכונה בא גם כן שענין טומאה מצד החמר וענין הקדשים להערה שכלית.
<h2>דף יא:</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
<h2>דף יב.</h2>
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
<h2>דף טו:</h2>
האזהרה קל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ג] הוזהר כל זר מלאכול תרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב י'] וכל זר לא יאכל קדש. ירצה בזה "הקדש" התרומה לבד, וכן הבכורים, כי הם נקראו תרומה כמו שאני עתיד לבאר [סהמ"צ לר"מ ל"ת קמ"ח] וזה רצוני באמרי כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה [בידי] שמים ואינו חייב תוספת חומש, כמו שנאמר בה' ובז' ממסכת תרומה. ובט' מסנהדרין [פ"ג ע"א] מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללן זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה אמרו ית' [ויקרא שם ט'] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים אמ' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורה לזרים. ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע הוא [ערובין נ' ע"ב וש"נ] כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בפירוש המשנה [הקדמה לפירוש המשנה] שכל מחלקת שאינו מחלקת במעשה רק בדעות לא אחתוך בה הלכה ולזה לא אמרו הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה. אחר שלדברי הכל לוקה. כי כל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה גם כן לפי מה שבארתי בהקדמת ספר זה, ע"כ. וכתבנו הכונה שם ונאסרה אכילתן רק לכהנים שהם משרתי ה' ובא בזה ענש מיתה למעלתם ולתכלית האזהרה כדי שלא יעכבו אצלם. ולא באה האזהרה ולא ענש בענין המעשרות כי זה היה כנגד חלקם המגיעם בארץ.
המצוה צ' דין טומאת שמונה שרצים [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ז, ויקרא י"א כ"ט, רמב"ם שאר אבות הטומאות הלכה א'] כבר בארנו [מצוה פ"ט] הכונה בטומאת השרצים היותם נמאסים לזוהמתן ועפושן. ואפשר שלזאת הכונה אמרו רבותינו [שבת פ"ב ע"ב] עבודה זרה מטמאה כשרץ. וכבר ידעת שהם קראו [ע"ז ל"ב ע"ב] תקרובת ע"ז זבחי מתים. וכן ידעת שגזרו טומאה על ארץ העמים [שבת י"ד ע"ב] להיות שוכניה טמאים מצד אכלם הדברים הטמאים כמו שאומר [ישעיה ס"ו י"ז] אוכלי בשר החזיר השקץ וגו'.
<h2>דף טז:</h2>
האזהרה קע"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ו, מאכלות אסורות פ"ב ה"ו] הוזהרנו מלאכול שרץ הארץ, כתולעים וחפושית וזולתן. והוא שיקרא שרץ הארץ. והוא אמרו ית' [ויקרא י"א מ"א] וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ וגו'. והאוכל דבר מהם חייב מלקות.
<h2>דף יז:</h2>
האזהרה קל"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"א, פי"ח מהל' פסולי המוקדשים ה"י] הוזהרנו מלאכול נותר, והוא הנשאר מבשר הקדש אחר הזמן הקצוב לאכלו. ולא באה בתורה אזהרה בבאור לאסור זאת האכילה, אבל באר בתורה חיוב כרת למי שיאכל נותר, והוא אמרו בפרשת קדושים כשזכר קרבן קדשים [ויקרא י"ט ו'—ח'] והנותר ביום השלישי באש ישרף ואם האכול יאכל וגו' ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה, הנה נתבאר שהוא בכרת אם היה מזיד, ואם אכל בשוגג חייב חטאת קבועה, והנה הענש כתו' אמנם האזהרה הוא אמרו במלואים [שמות כ"ט ל"ג] לא יאכל כי קדש הם, שזה הכנוי שהוא "הם" הוא גם כן כולל כל מה שנפסל מן הקדשים ולא הותרו לאכול כמו הנותר, ובמעילה [י"ז ע"ב] אמרו על לשון המשנה הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהם שני שמות, אמרו לא שנו אלא לטומאת ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין, דתניא ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתה. והפגול והנותר שניהם מפסולי הקדש ולזה כל אחד מהם מוזהר מאכילתו כאמרו לא יאכל כי קדש הם וכבר נתבאר ענש הנותר שהוא בכרת, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת, והוזהרנו שלא להותיר מבשר הקדש כדי שישמר טעמו בו ויתעורר בכונתו. וידוע הוא כי אחר שעמד שני ימים נפסל טעמו. ובא ענש כרת באכילתו כי זה יביא לבזות קדשי ה' ולהשליכם לאבוד.
האזהרה קל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ב] הוזהרנו מלאכול פגול, והוא הקרבן שנפסדה בו הכונה בעת שחיטתו או בעת הקרבתו והסכים האיש אשר נתעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או ישרוף מה שישרוף ממנו אחר זמנו, לפי מה שבארנו וגילינו בשני ממסכת זבחים [כ"ז ע"א] אמנם האזהרה לאכול זה הפגול הוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] לא יאכל כי קדש הם לפי מה שבארנו במצוה קודם זאת, ואמנם העונש שלמדנוהו באמרו בפגול בפרשת צו את אהרן [ויקרא ז' י"ח] ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' לא ירצה המקריב אותו וגו' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. ובאתנו הקבלה בפי' זה הפסוק כי הוא אמנם מדבר בקרבן שנפסדה בו הכונה בעת הקרבתו והוא שיקרא פגול, ושאמרו ית' האכול יאכל אמנם ירצה בו כשיחשוב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי, אמרו [זבחים כ"ט ע"א] כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתו' מדבר, שהוא יפסד בזאת המחשבה, והאוכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת לפיכך אמרו בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ואמרו [ויקרא י"ט ח'] בנותר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגומ'. ובגמרא כריתות [ה' ע"א, ועי' זבחים כ"ח ע"ב] אמרו אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, ויליף עון עון מנותר כתי' הכא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכתי' התם ואוכליו עונו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת, והאוכל פגול בשגגה ג"כ יביא חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת. כי כאשר יפגלנו במחשבתו או ישחטהו כדי לשרפו יביאהו לבזיון, והמחשבה הוא העקר הגדול בענין הקדשים.
